התורה מסתיימת פעמיים. הסיום הידוע הוא "לעיני כל ישראל", בסוף ספר דברים. אולם ספר דברים הוא כידוע משנה תורה, כלומר חזרה וסוף, כלשון הגמרא ספרו של משה. על כן פרשות מטות ומסעי, סופו של ספר במדבר, גם הם סיום של התורה.
יש כללים איך מסיימים חיבור: לעולם לא בקול ענות חלושה; להפך, באמירה עוצמתית, כזאת שנשארת חרוטה בלב ובזיכרון. איך מסיימים את התורה? במצווה שאומרת הכול. ספר דברים מסתיים במצוות שמבטאות את מהות התורה: להידמות לה', מצוות הקהל – לימוד תורה לכלל ישראל, ובמצווה המוטלת על כל אחד ואחד לכתוב את ספר התורה.
באילו מצוות יסתיים ספר במדבר? הפרשה שלנו, פרשת מטות, נפתחת בדרמטיות: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'". משה מכנס את ראשי המטות ומצווה אותם בציווי מיוחד: "זה הדבר אשר צוה ה'". בהבנה פשוטה, לשון זו מצביעה על כך שמדובר במצווה חשובה מאוד.
רש"י בפירושו אמנם אינו מתייחס לייחודיות של המצווה, אך הוא עומד על הייחודיות ועל האיכות המיוחדת בביטוי "זה הדבר":
זה הדבר – משה נתנבא ב'כה אמר ה' כחצות הלילה' (שמות יא, ד), והנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה'', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון 'זהו הדבר'.
יש דיבור "כה אמר ה'", ויש דיבור "זה הדבר". "כה אמר" הוא לשון נבואתם של כל הנביאים, ומשמעותה היא שהנביא הוא הצינור המביא את דבר ה'. הנביא מתבטל לדיבור האלוקי. לעומת זאת, הלשון "זה הדבר" שונה. כאן הנביא מצביע ואומר "זה!", הנביא איננו רק מביא את הדברים אלא הוא מזדהה איתם. כביכול הנביא הוא המצווה. הצירוף הזה מצביע על כך שלפנינו מצווה מיוחדת שעליה נאמר "זה".
המצווה שעליה נאמר "זה הדבר" היא מצוות נדרים, ולכאורה הדבר מפתיע. הרי חז"ל מתארים את הנדר כמצווה בעייתית: "לא דייך במה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?" (ירושלמי נדרים ט, א), ובלשון קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". לחז"ל יש רתיעה מהנדרנות. זו המצווה שעליה נאמר "זה הדבר"? יכולים לעבור על אדם חיים טובים ושלמים ולא ידור אפילו פעם אחת! נדמה לי שהכרתי כמה כאלה...
יש לתורה שבעים פנים, ואחת מהן, אולי המרכזית שבהן, היא היות התורה ספר מצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". אך גם אם התורה היא רק ספר מצוות או גם ספר מצוות, האם כוונתה שהיהודי הוא רק חייל ממושמע שמציית? אמנם כן, הוא בראש ובראשונה עבד ה' השומע בקול דברו. אולם יש מימד נוסף: הרצון של האדם לעשות מעצמו משהו שהוא מרגיש שנכון לעשות, שהוא מבין שזה נכון וראוי לו דווקא, וזאת מתוך שיקולים והרגשות שקשורים לחייו ולהבנתו שלו דייקא. כמובן, הייחודיות איננה התוכן הבלעדי, היא נוספת על המחויבות הבסיסית. אנחנו דומים וגם מיוחדים.
רגע לפני סיום התורה, רגע לפני החזרה הסופית וירידת המסך, אומר משה לנשיאים ודרכם לעם (ואולי לנשיאים ולעם – ראו רש"י ד"ה ראשי המטות): יש עוד משהו חשוב שלא אמרתי לכם, סוד גדול! עכשיו בשלו התנאים לאומרו. יש אפשרות של נדר. יש אפשרות שאדם אוסר על עצמו דבר שאינו אסור. אדם מקבל על עצמו דבר שאינו חייב בו. אדם מעמיק את המחויבות שכבר חייב בה. יש אפשרות שאדם יקבל על עצמו משהו לשם שמיים, משהו שייתן ערך מוסף לחיי עבודת ה' שלו. הגמרא מביאה לכך דוגמה נפלאה: "האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לאלהי ישראל" (נדרים ח ע"א).
פרשת הנדרים איננה האזכור הראשון של אפשרות חשובה ומהותית זו, שהאדם יכול לקבל על עצמו מחויבות מעבר למה שהתחייב כבר; פרשה זו היא הרחבה מסוימת ומסויגת לפרשת הנזיר.
ובכל זאת, חז"ל מתנגדים לנדרים ולנזירות. מדוע? לא בגלל שיהודי הוא חייל שכל אישיותו אומרת צייתנות, אלא דווקא מפני החשש שמא אדם יחלל את דיבורו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג), ופירש רש"י: "לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין". הדיבור הוא הביטוי הגבוה ביותר של האנושי, ולפיכך הדיבור חייב להיות אמיתי ומחייב. בנדר ישנה סכנה שאדם לא יעמוד בדיבורו, שלא יהיה נאמן למהות האנושית. על כן חששו חכמים מהעממיות של הנדר, שיצא שכרו בהפסדו.
אך בכך אין כדי לעמעם את האפשרות הגדולה הטמונה בנדר, את הרעיון שהשלמות שבעבודת ה' היא בהיות האדם מחפש את דרכו הייחודית בעבודת ה', שיש מקום ואף יתרון לאינדיווידואליזם בעבודת ה'. רעיון זה הוא יסוד חשוב בבית המדרש של רבותינו הקדושים, מי השילוח ותלמידו רבי צדוק הכהן הגדול מלובלין. כך אומר מי השילוח בפרשתנו: "כי הנודר מדבר הוא לפי ערך השגתו שהדבר הזה ירע לו בעבודת ה' וגם שאין בדבר הזה שום טובה" (מי השילוח, חלק א, פרשת מטות, ד"ה וידבר משה).
העיקרון הזה נכתב בשם האיזביצ'ר במי השילוח במקומות רבים. אביא מקום אחד שמרסן מעט את הרדיקליות שמקופלת בנדר הקדוש:
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ובפרשת והיה אם שמע לא נאמר "בכל מאודיכם". כי מאודך היינו מאד מאד למסור את נפשו על קדושת שמו יתברך, היינו למסור את נפשו אף בחיי עולם הבא, וזהו רק קודם שיתברר לאדם חלקו השייך לו בשורשו, כי לכל נפש שייך מצווה מיוחדת שעל ידה יגיע לעולם הבא כפי המצווה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש... אבל על המצווה הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו מחוייב למסור נפשו עליה כמו שמצינו בדניאל... (מי השילוח, חלק א, פרשת ואתחנן, ד"ה ואהבת).
מי השילוח מדבר כאן על כך שלאדם יש העדפה ומחויבות משמעותית יותר למצווה השייכת לשורשו.
רבי צדוק הכהן אומר דברים ברוח זו על עשרת הדיברות. הוא שואל מדוע נאמרו עשרת הדיברות בלשון יחיד: "אנוכי ה' אלוקיך", "לא תעשה לך" וכו', ולא אנוכי ה' אלוקיכם, לא תעשו לכם וכו'. הוא משיב שכל אחד שומע אחרת מחברו, שכל אחד ירגיש שעשרת הדיברות נאמרות אליו באופן אישי:
ובכל התורה כולה נאמר כמה פעמים אני ה' אלהיכם, והוא השגה שבדרך כלל לכולכם בשוה. אבל בעשרת הדברות פתח אנכי ה' אלהיך, היינו לכל אחד בפרט כפי מה שהוא (רסיסי לילה אות טו).
יש דרך המפשרת בין ההתנגדות של חז"ל לנדירת נדרים לבין הצורך של עובד ה' לעשות משהו מעצמו, לעשות משהו שמבטא את הבנתו ורגשותיו. דרך זו היא ההמצאה היהודית הגאונית: "בלי נדר!" – אדם מקבל על עצמו דבר מה ומרגיש מחויב לו, אבל בקטגוריה אחרת: בלי נדר, בלי החשש מה יקרה אם לא יעמוד בהתחייבותו.
האפשרות של נדר, האפשרות להעמיק את המחויבות, מביאה אותנו להתמודדות חדשה ומרתקת. אינני מתעסק רק עם מה שאני חייב לעשות ועם מה שאסור עלי לעשות. האפשרות הזו מחייבת אותי לחשוב מהי רוח התורה, מה הקב"ה מצפה ממני מעבר למה שכתוב. על עניין זה ראוי להרחיב, בע"ה בהזדמנות אחרת.
האפשרות לסמן מצווה אחת בגדר "ראשונה בין שוות" איננה עניין לתחילת הדרך. זוהי הדרכה המיועדת רק לאדם שמבוסס בעולמו הדתי, אחרי שקיבל עליו עול מצוות. אז הוא יכול לבחור להוסיף לעצמו קומה נוספת של מחויבות; אז נפתח בפניו המרחב בו יבטא היחיד את אישיותו בעולם של עבודת ה'.
